אחת השאלות הנפוצות ביותר בקרב משקיעים השוקלים כניסה לאפיקים אלטרנטיביים היא שאלת העיתוי. בניגוד לשווקים סחירים, שבהם ניתן לקנות ולמכור במחיר השוק היומי, ההתחייבות לקרן פרטית פירושה כניסה למחזור השקעה של שבע עד עשר שנים, שבמהלכו נפרס ההון בהדרגה לעסקאות
חיסכון לטווח ארוך הוא אחד הצעדים הפיננסיים החכמים ביותר שתוכלו לעשות. אבל כשמסתכלים על כל האפשרויות הקיימות — פיקדונות בנקאיים, קרנות נאמנות, קופות גמל ועוד — קל להיאבד בים של מוצרים ומושגים. אחת האפשרויות שפחות מוכרות לציבור הרחב, אך ראויה
גם אנחנו, כמו רוב העולם, משתדלים לאמץ את הטכנולוגיה החדשה ולהשתמש בה בחוכמה במקום להסתכל עליה בתור איום שיום אחד יחליף את כולנו 🙂 אבל כמו בכל דבר בחיים, גם עם הכלים הטובים ביותר בעולם כמו ה-AI חשוב לדעת איך
לפני עשור, עולם ההשקעות הפרטיות היה נחלת קרנות פנסיה ענקיות, קרנות ריבוניות ואנדאומנטים של אוניברסיטאות מן השורה הראשונה. משקיע כשיר פרטי – גם אם עמד בכל הקריטריונים הרגולטוריים – לא תמיד יכול היה בפועל להיחשף לאפיקים שאותם גופים ניהלו. בשנים
כשמשקיע כשיר ניגש לבחון קרן השקעות אלטרנטיביות לראשונה, הנטייה הטבעית היא לשאול שאלה אחת: מה התשואה? זוהי שאלה לגיטימית, אך היא רק שליש מהתמונה. בפועל, כל קרן אלטרנטיבית נשענת על שלוש צלעות שמגדירות יחד את פרופיל ההשקעה, ואי-הבנה של אחת
במשך כארבעה עשורים, תיק ההשקעות הקלאסי שמנה 60% מניות ו-40% אגרות חוב עשה את עבודתו בהצלחה. מניות סיפקו צמיחה לאורך זמן, ואגרות חוב שימשו כרשת ביטחון – כשהמניות ירדו, האגרות בדרך כלל עלו. המנגנון הזה פעל יפה כל עוד מתקיים
